This article was translated into Hebrew by Idan Eretz. The English original of this article was an op-ed of mine published by the Washington Examiner.

בכל 18 השנים הראשונות של החיים שלי כאזרח לוקסמבורג, היה רק ראש ממשלה אחד: ז’אן-קלוד יונקר, שעתה מכהן כנשיא הנציבות האירופית, הרשות המבצעת של האיחוד. כשאתם יודעים את זה, אתם יכולים להאמין לי כשאספר לכם שהדיבור הקשוח שלו לגבי עמדת האיחוד האירופי בקשר לברקזיט הרבה פחות רציני ממה שהתקשורת מנסה לגרום לו להיראות.

יונקר מגלם את כל מה שרע בפוליטיקה האירופאית היום: סטודנט למשפטים שמעולם לא עבד במקצוע שלו, יונקר הפך למזכיר המפלגה במפלגת הימין-מרכז (באותה משפחה אידיאולוגית כמו קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל) של לוקסמבורג. ז’אק סאנטר, ראש ממשלת לוקסמבורג דאז (שנהיה גם הוא נשיא הנציבות האירופית) לקח אותו תחת חסותו, ויונקר כיהן למעלה מ-30 שנה ברציפות בתפקידים שונים בממשלה.

יונקר היה, ומשום מה עדיין, פופולרי בצורה בלתי נסבלת בלוקסמבורג הקטנה. כשלוקסמבורג ערכה משאל עם ב-2005 שנועד לאשרר את חוקת האיחוד האירופי, יונקר הפך את הקמפיין לסובב סביבו בכך שאיים להתפטר מתפקידו כנשיא גוש היורו אם הצד החביב עליו לא ינצח.

תאמינו או לא, אבל הבוחרים הלוקסמבורגיים היו אחוזי אימה. יונקר שכנע אותם בצורה כל כך טובה שלוקסמבורג רלוונטית בעולם רק בזכותו, ומה יגידו אם הוא יעזוב? בסופו של דבר, 56 אחוזים הצביעו עם יונקר.

בואי נזכיר לרגע שיונקר התפטר מתפקיד ראש הממשלה מלכתחילה בפרשת ריגול גדולה.  השירות החשאי של לוקסמבורג, שמדווח לראש הממשלה בלבד, ביצע מבצעים בלתי חוקיים בצורה עקבית ושיטתית. יונקר לא לקח אחריות. כשהוצג בפניו דו”ח בן 140 עמודים לגבי העוולות והכישלון שלו לטפל במצב, יונקר פשוט הצביע על כישורי המנהיגות שלו. אלמלא יונקר הגדול, הוא טען, מי היה בכלל מכיר את לוקסמבורג? במקום לטפל בבעיות בבית, יונקר נמלט מהמדינה והעדיף את החברים שלו בקהילה הבינלאומית כדי להוכיח את החשיבות שלו בפרלמנט האירופאי. אבל לשותפים הסוציאליסטיים שלו לקואליציה נמאס מזה, והם הפילו את הממשלה ואיתה את הקריירה הפוליטית חסרת הכשלונות של יונקר.

אומרים, שכדי להצטרף לנציבות האירופית חייבים להפסיד בחירות, ונשיא הנציבות הנוכחי הוא הדוגמה המובהקת ביותר. אבל יונקר לא בדיוק הפסיד את הבחירות המהירות שהתרחשו לאחר ההתפטרות שלו ב-2013. המפלגה שלו זכתה ביותר משליש מהקולות, אך שלוש מפלגות האופוזיציה הגדולות יצרו קואליציה צרה רק כדי להדיח אותו ואת מפלגתו מהשלטון. ועדיין, המינוי שלו הנשיא הנציבות האירופית היה מתרחש לא משנה מה.

רוב ההפחדות שלו לגבי מה שיקרה אם בריטניה תצא מהאיחוד האירופי לא השפיעה על הבוחרים הבריטיים (וחלק גדול מאותן הפחדות הופרכו מאז). למעשה, רובם לא ממש ידעו מי זה יונקר. הוא צריך להבין שהמשיכה וההכרה שלו מחוץ ללוקסמבורג היא שולית במקרה הטוב.

המציאות הפוליטית גברה על האידיאליזם הפאן-אירופאי שלו בהפרש גדול. אותו הדבר יקרה בזמן המו”מ של האיחוד האירופי עם הממשלה הבריטית החדשה כשפולקסוואגן (חברה גרמנית) וסטלה ארטואה (חברה בלגית) ירצו להישאר בשוק הבריטי. הפעם, יונקר לא ינהל משא ומתן עם 300,000 בוחרים, אלא עם הכלכלה החמישית בגודלה בעולם.

יונקר הוא האומן של חוכמה מזויפת. הוא רוצה ששמו יצוין בנשימה אחת עם שאר “אבות האיחוד האירופי” כמו ז’אן מונה ורוברט שומאן. הוא מעוניין באיחוד האירופי הישן מעל כל דבר אחר, והוא חושב שהדרך להגיע לשם היא דרך דיבור קשוח כפי שעשה בלוקסמבורג.

המציאות תוכיח לו אחרת.

ההתפטרות של יונקר מנשיאות הנציבות האירופית, לפי בקשת שר החוץ הצ’כי, לא תשפיע ממש על הבעיה הגדולה של ריכוז הכוח באיחוד האירופי. כוח פחות הופך אנשים לגרועים, אלא יותר מושך אנשים גרועים מלכתחילה.

פרידריך האייק אמר שבפוליטיקה, “חסרי המצפון וחסרי המעצורים יהיו המצליחים ביותר”. אין מילים טובות יותר כדי לתאר את חבורת הפוליטיקאים בגמלאות שמוזנקים למשרות הבכירות ביותר באיחוד האירופאי.

אם כבר, ז’אן-קלוד יונקר אינו המחלה, אלא רק התסמין. המחלה היא כוח.

Pictures are Creative Commons.

Thanks for liking and sharing!